ההיפר-טקסט ודף הגמרא
עדיה מנדלסון-מעוז
"מבחינה מסוימת אני סבור שעולם רשתות המחשבים, ריבוי המשתמשים במערכות מחשב, האינטרנט וכל היתר, מחזירים אותנו למה שאני מכנה 'כתיבה תלמודית'. אני מתכוון למצב שבו יש טרסט וסביבו נבנית מערכת של תגובות והתפצלויות על עניינים שונים. "
אלברטו מנגל, אורח יריד הספרים הבינלאומי בירושלים
1. מבוא
הקשר שבין אינטרנט לבין דת נראה ברגע הראשון מוזר, שכן האינטרנט הוא עניין טכנולוגי בעוד שהדת שקועה בתוך רוחניות. ברגע של עיון נוסף, מתברר קשר חזק בין החומרים שאנו מוצאים באינטרנט, בין האינטראקציות החברתיות שהאינטרנט מספק, לבין רוחניות. האינטרנט מהווה כלי מוצלח לפעילות מיסיונרית חופשית מצד אחד, ומן הצד השני תורם להיווצרות קהילות דתיות, מושג אשר חשוב מאוד לפעילות דתית.
כאשר באים לדון בדת היהודית ובאפשרות שהאינטרנט מציג להפצתה, לחקירתה ולביסוסה, נוכל כמובן לראות אתרים רבים העוסקים בפיתוחן של קהילות, אתרים רבים המספקים קשר עם רבנים ואפשרות לשאול אותם שאלות ואתרים רבים המכילים טקסטים דתיים והלכתיים.
אחד הדברים המעניינים בהקשר זה, שבו אני בוחרת להתמקד, נעוץ בקשר שבין כתבי הדת היהודית, לבין הסביבה האינטרנטית ההיפר-לינקית. באינטרנט, ובתוכנות מחשב רבות, לא דווקא מקוונות, אפשר לראות נטייה ברורה לשימוש בצורת ההיפר-טקסט להצגת טקסטים תורניים. במאגרי אינפורמציה שונים, כגון המאגר התורני, פרוייקט שו"ת (שאלות ותשובות), מאגר כתבי הקודש של סנונית ועוד, אנחנו מגלים קשר מעניין בין צורת הכתוב ואופן העיון בכתוב לבין צורת הקריאה והדיון של ההיפר-טקסט. העובדה שההיפר-טקסט היא טכניקה מועילה כל כך להצגת הטקסטים התורניים מאפשרת להעלות רעיונות אודות המחשבה האנושית והפרשנות.
כדי להבהיר את הקשר הזה, אבקש לבצע דיון בטכנולוגית ההיפר-טקסט ובמשמעויותיה הספרותיות, הפרשניות החברתיות ומחשבתיות, ולאחר מכן, אפנה לדיון בדף הגמרא ובאפשרות הרשתית שהוא מציג.
2. ההיפר טקסט:
את הביטוי
Hypertext תבע נלסון (Theodor H. Nelson) בשנות השישים, וכוונתו היתה לציין סוג של טקסט אלקטרוני, אשר מאפשר קריאה לא סדרתית של טקסט, מאפשר לקורא לבצע בחירות ולפעול באופן אינטראקטיבי. מדובר בסדרה של טקסטים, אשר מקושרים אחד לשני, ומציעים לקורא לעיין בטקסטים בכמה דרכים שונות.Landow, חוקר ההיפר-טקסט, מציג את ההיפר טקסט כשינוי פרדיגמה. מדובר בשינוי ממצב של מרכזיות, היררכיה וליניאריות לעבר מולטי-ליניאריות, הדגשת ההקשרים וקישוריות. תפיסתו של לנדאו, המקובלת גם על ידי הוגים אחרים, הינה שהמדיה הדיגיטלית הזו, אינה מביאה רק שינוי טכני, אלא שינוי מהותי באופן שבו אנו מארגנים את הידע שלנו, ביחס לעצמו, וביחס לעולם שבו אנו חיים.
Landow טוען שההיפר טקסט משנה את צורת המחשבה שלנו. הוא מאפשר אימוץ וקישור של פרספקטיבות שונות, ומרכיב מערכת של דיסקורסים מקבילים. לטעמי, חשוב לזכור, שהטכניקה של ההיפר טקסט היא פרי של המחשבה האנושית. לכן, כדאי להדגיש את ההשפעה הדו כוונית; מהמחשבה האנושית, התרבות והמדע, ליצירת היפר טקסט; מההיפר טקסט אל צורת המחשבה החדשה.
מקובל, במדעים המדויקים ובמדעי הרוח באקדמיה, לשלב הערות שוליים או מראי מקומות במאמרים. לרוב, תפקידן של הערות אלה לעזור בחידוד הטיעונים ובהוכחתם, ולקשר את הטקסט הספציפי לשיח המחקרי הנסב בעניינו. אפשר כמובן, ללכת בעקבות המאמרים, לתור אחר כל מראי המקום, לקרא את כולם, וליצור מצב של מימוש הקשרים בין הטקסטים השונים. לרוב, אנחנו לא עושים זאת משום אי הנגישות אל הטקסטים האחרים. קריאה שתממש את כל ההערות, תתחיל להיות דומה להיפר טקסט. ההיפר-טקסט מאפשר לנו, בצורה נוחה וזמינה לממש את הקשרים בין הטקסטים השונים. יש לנו גישה חופשית ונוחה לחומר הנוסף, וכן יש לנו קישורים נוספים, אשר בונים קונטקסט רחב יותר, ולעיתים גם מייצגים טיעונים נגדיים ולא רק תומכים.
ההיפר טקסט, הוא למעשה, מה ש Roland Barthes מציג בספרו S/Z. מדובר בטקסט בעל ערוצים רבים, ללא סוף, מקושר ומציע משהו שאין לו התחלה, שיש לו כמה כניסות, שאין אוטוריטה אשר מכניסה לתוכו איזה קוד של תנועה רציפה ויחידה. למעשה, טכנולוגיה זו, קוראת תגר על שני מרכיבים חשובים מאוד בתפיסה של הספרות והביקורת: ראשית, היא מנסה לערער את הליניאריות הניתפסת כעיקרון בסיסי של הנראטיב. שנית, היא מסירה את הגבולות הברורים בין הכותב לבין הקורא. בארת' מפריד בין טקסט ‘writerly’ לבין טקסט ‘readerly’. הטקסט ה-‘readerly’, הוא טקסט קונוונציונלי, שאנחנו יכולים לקרא אותו אך לא יכולים להתערב בתוכו. לעומת זאת, הטקסט ה- ‘writerly’, מנסה למנוע מצב שבו הקורא הוא צרכן של הטקסט ואינו יכול להתערב בו, ולייסד מצב שבו מתקיים שיתוף פעולה בין הקורא לבין הכותב. ישנה ריאקציה המחליפה את הפסיביות שהייתה מקובלת עד כה. זאת ועוד, לא רק שהקורא יכול לפעול בתוך הטקסט, אלא גם הכותב הנו בעל חופש לצאת כנגד הטקסט שלו עצמו. בארת מדבר על שחרורו של הקורא ושל הכותב מן המסגרות הנוקשות שבתוכן הם פעלו. מסגרות אשר ציידו את המחבר באוטוריטה בלתי מעורערת, ואילו לקורא השאירו מרחב פעולה קטן.
הקשר בין היפר-טקסט לבין אינטרטקסטואליות הוא ברור. כל יצירה, יוצרת קישורים עם יצירות אחרות, ואילו ההיפר טקסט, מאפשר לקישור להיות נוח יותר. הוא מדגיש את היחס של הטקסט עם המחבר, עם המסורת, עם הדיסקורס והתרבות שאליהם הטקסט מתקשר. האינטרטקסטוליות יוצרת שינוי במודל של ההיסטוריה הספרותית בכך שהיא מציגה מודל סינכרוני.
מתוך כך, פועלת מערכת הקישורים של ההיפר טקסט, כמערכת לא ריכוזית. העדר הריכוזיות בא לידי ביטוי בהכרעות ובפעילות של הקורא. זהו כמובן צעד מהפכני. אפשר לנסות ולהשוות את המהפכה הזו, למהפכת הדפוס של גוטנברג, אשר ביססה למעשה את דרך העיון הליניארית, ואשר גם היא, בזמנה, הציגה דרך חדשה ומהפכנית לארגון הידע האנושי. Kernan אשר חקר את מהפכת הדפוס מציין, כי מהפכות כאלה מובילות לשינוי הדרגתי, שלעיתים לוקח מאוד בשנים. זאת ועוד, שינוי כזה, יכול לבוא לידי ביטוי ברמה רמות. הוא יכול להופיע בשלב ראשון ככלי סגנוני או פואטי, ובשלבים הבאים, ליצור דרכי הבנה חדשות של העולם, דרכי חשיבה שונות. ההשוואה בין מהפכה כזו למהפכת הדפוס למשל, מדגישה את האפשרות לשינויים רדיקליים מן הסוג הזה.
לצד בארת' ודרידה, יש המדגישים את הצדדים החברתיים והפוליטיים של מהפכת ההיפר-טקסט. Jameson בספרו הידוע The Political Unconsciousמדגיש את הקשר בין המבנים החברתיים וההיסטוריים לבין השינויים הספרותיים - ביקורתיים. פוקו הציג את הטקסט הליניארי-קונוונציונלי כטקסט שיש בו כוח לעצב את היחסים בתוך העולם. ההיפר-טקסט, שמטבעו הוא בלתי היררכי, מאפשר ביטול יחסים היררכיים אלו. מבחינות מסוימות הדפוס יצר אפשרויות רבות לחינוך ולשימור הידע האנושי. אך עם זאת, הוא יצר ספר אשר מציג איזה סוג של אמת שיש בתוכה כוח. למעשה, המהפכה הפוליטית יכולה להתאפשר רק כאשר יש בידנו אמצעי כזה, אשר מבטא, הלכה למעשה את ביטול ההיררכיות.
כאשר Vannevar Bush הציג במאמרו משנת 1945 את הלינקים המכניים, הוא הדגיש את הקשר בין טכנולוגיה כזו לבין המחשבה האנושית, שהיא מטבעה פתוחה ורבת פנים.
אנחנו בונים את הידע שלנו על סמך קטגוריזציה. לעיתים אנחנו בונים עצים של קטגוריות ותתי קטגוריות. קטגוריות כאלה, לדעת פוקו, משמרות על ההיררכיה ופועלות כדי לשמור על כוחה של ההגמוניה. כלומר, גם הליניאריות וגם הקטגוריזציה נתפסות כדרכי שימור אינפורמציה מקובלות, אך בעייתיות. נלסון טוען שהקטגוריות האלה הן זמניות. בוש טוען שכך המוח שלנו לא עובד. הוא מונחה על ידי אסוציאציות המחשבה אשר
"... snaps instantly to the next that is suggested by the association of thoughts, in accordance with some intricate web of trails carried by the cells of the brain"
ואכן התחזית של בוש, כלי ה- Memex שאותו הוא הציג, דומה למערכת הקישורים של ההיפר-טקסט. שני עניינים הנחו את בוש. 1. הוא האמין שאדם צריך לצרף את האינדיווידואליות שלו לטקסט שהוא קורא. כלומר, פעילות הקריאה היא אקטיבית, ואף דורשת כתיבה. 2. הוא ציין שפעילות אקטיבית זו, יכולה להתקיים רק אם הקורא יכול להגיב על הטקסט באותה מערכת שבה הוא רואה את הטקסט. לכן, אפשר לומר שמדובר בטקסט וירטואלי ולא פיזי.
בוש ניסה לומר משהו בדבר הקשר שבין הטכנולוגיה לבין המחשבה האנושית. הוא ניסה ליצור כלי אשר יהיה דומה ככל שניתן לדרך שבה המוח שלנו פועל. אם כך הדבר, ואם אכן צורת ההיפר-טקסט קרובה יותר לדרך החשיבה שלנו, הרי שיש יסוד להניח, שנמצא ווריאציות לקריאה בסגנון של היפר-טקסט, גם בהקשרים אחרים וגם בתקופות מוקדמות. הנחת יסוד כזו, יכולה לטוות את החוטים הראשונים שעשויים לקשר את הטקסטים התורניים עם שיטת ההיפר-טקסט.
3. דף הגמרא:
דף הגמרא הכולל בתוכו מספר טקסטים שונים, הוא למעשה התלמוד, שהוא ביאור ופירוש למשנה, ומטרתו להעמיק בהבנת לימוד התורה. התורה מחפשת את המהות של הדברים כולם, בכל השטחים והתחומים. ההבנה והחיפוש אחר מהותם של הדברים מתבססת על התורה שבכתב ועל התורה שבעל-פה, אשר עוברת מדור לדור, ומדגישה את הניסיונות החשובים שעברו בני הדורות הקודמים. בשל כך, נראה מובן שהתלמוד בנוי באופן ריבודי, והוא למעשה מציג את פרי העבודה של דורות רבים, שהוסיפו מדור לדור לפי הבנתם והשגתם. למעשה, דף הגמרא מציג אפשרות מעניינת של דו שיח בין דורי, אשר חלק ניכר ממנו מצוי בו בזמן על אותו הדף, באותה המסגרת. דו שיח כזה מתאפשר על הדף או באמצעות מדיה דיגיטלית, דרך הצגה ודילוג בין טקסטים שונים, טכניקה אשר מתקשרת לתפיסת ההיפר טקסט.
אבקשלהדגיש מספר נקודות מרכזיות בדיון זה. ראשית, תפיסת הקישוריות; שנית, סוגיית הפרשנות; ושלישית, המהלך האסוציאטיבי.
התלמוד נולד מתוך דיונים ופלפולים בבתי המדרש. לכן, הוא דומה לשיחה חיה של תלמידי חכמים. בתלמוד נמצא את היתרונות של הרעננות והערנות שמספקת סיטואציה של שיחה, בצד חסרונות הנובעים מאותה השיטה.
מאז חתימת התלמוד (תלמוד ירושלמי בשנת 395 ותלמוד בבלי בשנת 500), התקיימו דיונים ערים בסוגיות התלמודיות. כיום מציב דף הגמרא באופן מקביל, מספר רב של טקסטים על אותו הדף. צורת הדף נקבעה עוד בדפוסי התלמוד הראשונים (למשל דפוס שונצינו 1520). במהלך השנים, הוסיפו פרשנויות ושיכללו את העמודים. להלן תבנית של דף גמרא כפי שהיא מקובלת בימינו.
שתי תמונות סרוקות: (
gmara1.jpg), (gmara2.jpg)טקסט הגמרא והמשנה, מובא במרכז העמוד, באותיות מרובעות. מסביבו אנחנו מוצאים טקסטים מקושרים מכמה סוגים:
פרשנויות: בראש ובראשונה מצד ימין מודפס פירוש רש"י (1150-1040). רש"י היה מגדולי מפרשי התלמוד. כמעט כל הפרשנות שאחרי רש"י עוסקת גם בפירוש שלו בכובד ראש. מן הצד השני של הטקסט, אנחנו מוצאים את התוספות, שהן הוספות והערות לפירוש רש"י, אשר התרחבו והתעמקו והיו לפרשנות מעמיקה של הגמרא. למעשה מדובר כאן בהעמקה של המשא והמתן התלמודי. את התוספות כתבו קבוצה של תלמידי רש"י וצאצאיו במאות ה- 12 וה- 13.
ביאורים ופירושים חלקיים: רבנו חננאל, שחי בצפון אפריקה במאה ה- 11, מפרש גם כן את התלמוד, אך מסתפק בעיקר בפירוש של קטעים או סוגיות שלמות, מבאר את התוכן ואינו מתעכב תמיד על פרטי הפרטים. הפירוש שמצוי בידינו של הרב ניסים גאון, מן המאה ה- 10 בצפון אפריקה, הוא חלקי, ומתמקד בסוגיות מעטות.
קישורים לטקסטים קודמים: בצד הפרשנויות, אנחנו מוצאים מראי מקום לספרי הלכה חשובים. מכשיר זה הוא חשוב ונוצר על ידי ר' יהושע בועז, שחי באיטליה, במאה ה- 17, ונקרא "עין משפט נר מצווה". ר' יהושע בועז גם טרח על "תורה אור", בניית קישורים שבין טקסט הגמרא ופירושם לבין המיקום המדויק בספר התנ"ך. קישור נוסף הוא למערכת מקורות המקבילים לדברי התלמוד, וקרויים מסורת הש"ס. הערות ב"גליון הש"ס" הן מסוגים שונים: יש שהם מפנים למקור אחר, ויש שגיליון הש"ס מעיר על בעיות וסתירות בין הפרשנויות השונות. מחבר גיליון הש"ס הוא ר' עקיבא איגר, שחי בפוזנא במאה ה- 19.
הגהות: בצד הפרשנויות והקישורים, מצויות גם הפניות לחילופי גרסאות ולהצעות של תיקון. הגהות הב"ח הן הצעות לתיקוני גרסא הן לגמרא והן לפירוש רש"י, והן מיוחסות לר' יואל סירקיס שחי בפולין במאה ה- 17. כן מוצגות הגהות הגר"א, שידוע בשם הגאון מוילנה וחי במאה ה- 18.
כדאי להדגיש כמה מתכונות הקישוריות שלפנינו: ראשית, מדובר על קשר בין טקסטים רבים. אין זה מאמר אשר מציב הערות שוליים הבנויות מאותה המתכונת. את דף הגמרא מפרשים מצדדיו פרשנים שונים אשר רצוי לקרא את דבריהם במקביל לדברים הממוקמים במרכז הדף
– דברי התלמוד. כך מוצבת לפנינו אפשרות של קריאה מולטי-ליניארית. שנית, הקישורים בין הטקסטים מתפרשים מבחינה היסטורית על פני מאות ואלפי שנים. התלמוד בעל זיקה למקרא כמובן, הוא מפרש באופן ישיר את המשנה. הפרשנויות לתלמוד, עד המאה ה 18, 19 מוצבות על אותו הדף. מדובר על שיתוף פעולה רחב היקף, בין מיקומים גיאוגרפים שונים ותקופות שונות.שתי התכונות שהצגתי, המולטי-ליניאריות ושיתוף הפעולה הבא לידי ביטוי בדף הגמרא, הנם רעיונות שעשויים להזכיר לנו צורת כתיבה חדשנית ביותר. ברור מתוך כך, מדוע טכניקת ההיפר-טקסט מועילה כאן מאוד.
3.2 תפיסת הפרשנות
דף הגמרא דומה לדו שיח. לדו שיח כזה יש כללים. שטיינזלץ מציג ארבעה כללים: הראשון הוא יחס של כבוד וההערצה אל המשנה ואל הדברים שנכתבו קודם. השני, הוא ההנחה שכל הדברים שנכתבו קודם שקולים ומדודים. השלישי הוא שיש בסיס קרוב ומשותף לכל הדעות, ויש לחפש את הצדדים המקרבים ולא המפרידים. הרביעי מדגיש שלכל דבר יש משמעות ותוכן, וכל הדברים צריכים להיות עצמאיים ולא תלויים זה בזה.
כללים אלה לדו השיח אמנם יוצרים גבולות מסוימים לפרשנות, ועם זאת הגבולות האלה, המדגישים את הכבוד והעצמאות של הפרשנויות, מאפשרים מערכת סובלנית ופתוחה מאוד של פרשנות.
תפיסת הפרשנות המוצגת בדף הגמרא, מדגישה מספר רעיונות מעניינים: ראשית, המערכת הפרשנית המוצגת כאן, פועלת לפי דינמיקה שבה כל פרשנות היא טקסט בפני עצמו. בעוד שהמשנה נהגה לפרש את המקרא, והתלמוד נוהג לפרש את המשנה, הרי התלמוד והמשנה, וגם פרשנויות אחרות, נתפסים כטקסטים בפני עצמם. כיצירה בפני עצמה. כיום בבתי המדרש לומדים התלמידים את הגמרא כטקסט מרכזי. שנית, דף הגמרא נתפס כטקסט אחד, ולא כטקסטים שונים. יש כאן חתירה לעבר כוליות. כוליות זו כוללת בתוכה טקסטים שונים ונתפסת כמערכת משולבת. שלישית, תפקידו של הקורא, של המתפלפל, הוא לא לשנן את הכתוב, אלא להמשיך ולחתור לעבר הבנה ופירוש נוסף של הכתוב. הפעילות התורנית, ממשיכה את דו השיח הבין-דורי הענף הזה, מתוך רצון להמשיך ולבנות רבדים נוספים. כלומר, היקפה של הפרשנות פתוח. רעיונות אלה, כמובן, בעלי זיקה לתפיסת הפרשנות שההיפר-טקסט מכוון אליה.
המעיין בדף הגמרא, כמו גם בטקסטים תורניים אחרים, חש, כי למרות שהטקסטים בנויים לפי מסכתות ברורות, אין רצף מסודר ורציונלי בתוך הדיונים השונים. שטיינזלץ מצביע על האופי הבלתי מסודר של הגמרא. הוא טוען שלכאורה אין סדר פנימי הדומה לספרי הלימוד העוסקים בתחומים מצומצמים. בתחום כזה, העוסק במהותם של הדברים, חייב הספר לנבוע מתוך החיים, ולהיות כמו החיים עצמם, להיות אורגני. דהיינו: סדר אסוציאטיבי, קשרים פנימיים, מעבר מנושא לנושא, כמו יצירת מופת ספרותית שמטרתה לגלם את החיים. שטיינזלץ אף אומר ש"קיים דמיון רב בין הסדר התלמודי לבין סדר כתיבתה של ספרות מודרנית דווקא". דבריו של שטיינזלץ מדגישים אפוא את הקשר בין החיים, המחשבה והטבע.
הקשר שבין הבנת מהותם של הדברים, לבין צורת הסידור האסוציאטיבית במידת מה, מראה על הקשר שבין דף הגמרא לבין הרעיונות שביטאו בוש, נלסון בארת' דרידה ואחרים. בעיון כזה אנחנו מוצבים באופן קרוב למחשבה רשתית, הנעה בין טקסטים שונים.
3.4 השגות
לאחר בניית הקשר בין דף הגמרא לבין צורת ההיפר-טקסט, יש מקום למספר השגות. ראשית, אמנם מוצבת לפנינו דרך עיון רשתית, אך אין היא מנטרלת את ההיררכיות בטקסט. בעוד שההיפר-טקסט עשוי להוביל לביטול היררכיות ולמצב של שוויון בין טקסטים שונים, הרי העיון בגמרא איננו וגם לא יכול להיות נטול היררכיות. ההיררכיות תמיד מכוונות כלפי הטקסטים הקודמים יותר, וגם עם הרצון לפרש אותם ואף לתת להם משמעות אקטואלית, נשארת קדושתם בעינה.
שנית, משעה שהודפסה הגמרא היא הפכה קאנונית. הטקסט של הגמרא חובר ונקבע אומנם באופן אורגני ו"חדשני", אך אין בסיס לרעיון לפיו כל קורא יכול להצטרף לטקסט כזה, כפי שרואה בארת' את הטקסט האידיאלי.
4. סיכום
הצגתי את הקשר שבין טקסט הגמרא לבין טכנולוגית ההיפר-טקסט. עצם ביסוסו של קשר זה, נובע מתוך תפיסה פרשנית פתוחה של טקסט הגמרא ושל השינויים הטכנולוגים והתרבותיים שעוברים על החברה שלנו.
תפיסת הפרשנות הפתוחה, אשר יצרה זיקה בין טקסט הגמרא לבין צורת ההיפר-טקסט תרמה לאישוש הקשרים בין הטכנולוגיה והמדע לבין תהליכים תרבותיים. כיום אנחנו נמצאים בשלבי מעבר מפרדיגמה אחת לשניה; אנחנו עוברים מפרדיגמה ליניארית, לעבר תפיסה מולטי-ליניארית. עיצוב דף הגמרא מעודד את הרעיון שהליניאריות אינה הדרך היחידה או הדרך הטובה ביותר לארגן טקסטים. אנחנו נוטשים פרדיגמה לוגית, קטגורית, נוקשה, ומבקשים לחזור ולהדגיש את עצם המחשבה האסוציאטיבית, האורגאנית. דף הגמרא, במובן מסוים, מבטא רעיון כזה. אנחנו מערערים על הפרדיגמה המגדירה ומבחינה בין טקסט לפרשנות, וחותרים לעבר מצב שבו כל פרשנות היא טקסט (וכל טקסט הוא פרשנות). דף הגמרא משקף בתוכו תהליכים דינמיים של יחסים בין פרשנות וטקסט. אנחנו מבקשים לנטוש את הפרדיגמה של ההגמוניה וההיררכיה הברורה, ומייחלים למצב של היעדר כל היררכיה. דף הגמרא לא יעמוד לצדנו במילוי משאלה זו. את המהפך הזה, ואת הצדקתו, נאלץ למצוא במקום אחר.